יום שלישי, 10 באפריל 2012

צילום אדריכלות ועיצוב פנים (מתוך מגזין בניין ודיור)

רחוב איטלקי או אי בודד

 

                     צילום אלעד שריג  

בניין בחצר האחורית של שוק הכרמל נבנה בשנת 1909 ומאז עבר תהפוכות רבות. באחרונה שבהן, לפני שנרכש על ידי הדיירים הנוכחיים, הוא שימש כמפעל לעיבוד בשר

מאת: חדווה אלמוז
צילום: אלעד שריג
אדריכלות: אריה דבילנסקי

                                          צילום אלעד שריג 
  
תקופה ארוכה נמשך החיפוש אחרי חלל גדול שיענה על דרישות סגנון חיי המשפחה, שבה הורים ושני בנים בוגרים. הדיירת, יועצת שיווק בינלאומית בתחום הנדל"ן, מרבה לארח בביתה חברים, קרובים ומשלחות של אנשי עסקים. בעלה המוזיקאי מנצח על תזמורות בארץ ובעולם, וגם מנווט את כישוריו במוזיקה לפעולות הומניטריות למען ילדים בעולם. במסגרת עבודתו הוא מזמין לעתים קרובות את הנגנים לחזרות בביתו, ומספר המשתתפים בחזרות יכול להגיע גם ל-20.

כבסיס להשראה הציע האדריכל להתייחס לטבור הבית כרחוב איטלקי הכולל מבנים עתיקים, אזורים המאופיינים בסגנונם הקלאסי ושפע של אסתטיקה טבעית שאינה זרה למקום

בבית גם שני כלבים, האחד גזעי ומיוחס והשני כלב עזוב שנמצא גוסס אי שם בארץ, אומץ על ידי המשפחה והשתלב באווירה התרבותית השוררת בבית.


                                                       צילום אלעד שריג 


הדיירת סיירה במקומות רבים עם האדריכל אריה דבילנסקי, שעל דעתו היא נסמכה, כדי למצוא מבנה מתאים לחלומה. בעיני רוחה היא ראתה מקום הדומה לפקטורי של אנדי וורהול, שאליו הייתה מוזמנת בקביעות כששהתה בניו יורק, בימי הזוהר של מנהטן.

"יום אחד התקשרה אליי ידידה ואמרה לי בהסתייגות: 'בואי תראי, יש כאן ליד שוק הכרמל איזו חירבה, אולי זה מה שאת רוצה?'", מספרת הדיירת על הרגע שקדם לביקור הקובע שלה במבנה. בניין שרק בעלי דמיון מפותח והבנה בנדל"ן היו יכולים לראות את הפוטנציאל הטמון בו.

בכניסה למבנה, על אף מצבו המזעזע, חשה הדיירת שחוזרות אליה האנרגיות החיוביות משהותה בניו יורק, כאשר גרה בלופט ברובע סוהו במנהטן


                                                    צילום אלעד שריג


כשהדיירת ודבילנסקי הגיעו למקום הם מצאו שלד של בניין שבנייתו החלה בשנת 1909 ונמשכה עד לפני זמן לא רב, ובכל פעם נוספו למבנה המקורי חלקים שהותאמו לייעוד שלו.

הם מצאו במקום מרתף קטן, קורות תעשייתיות, קירות מקולפים, ואפילו קומה שנייה שנבנתה כאשר הבית שימש בשנות השבעים כאכסניה. לפני שהפך להיות מבנה נטוש ומוזנח תפקד המקום כמפעל לעיבוד בשר.

בכניסה למבנה, על אף מצבו המזעזע, חשה הדיירת שחוזרות אליה האנרגיות החיוביות משהותה בניו יורק, כאשר גרה בלופט ברובע סוהו במנהטן. "פתאום הרגשתי שהמגורים הנוכחיים שלי בבבלי הפכו להיות גריאטריים", מקצינה הדיירת את תחושתה. "בניינים אינם מתים, יש בהם אלמנט של נצח. כשאני נוגעת בקירות שנבנו לפני מאה שנים אני חשה בעוצמה הנובעת מהם וזה משמח אותי".


                                          צילום אלעד שריג


"הריחות משכרים, אני אוהבת את הצבעוניות של השוק, אבל מעבר לכול אני מרגישה חופשייה בבית, שבו אני חיה את עצמי כאילו הייתי על אי בודד, ללא תכתיבי חברה מאולצים"

לפני תחילת השיפוצים היה במקום מודד ומהנדס בניין שאישר את תקינות המבנה וחייב חיזוקים. הדיירת דאגה לוודא שכל תוספת בבניין נעשתה באישור. כל הנתונים הועלו על השולחן והרעיונות החלו לזרום.

הרצון היה להשאיר את האופי הגס והמחוספס של הבית. "אני אוהבת גודל ועוצמה, צלחות כבדות, סיומים לא גמורים כביכול, אני אוהבת להרגיש את הטקסטורה הבסיסית של דברים", מסבירה בעלת הבית מדוע החליטה להשאיר בסלון קרמיקה וטיח גס מתקופת מפעל הבשר.


                                          צילום אלעד שריג 

לאדריכל דבילנסקי לא הייתה בעיה לזרום עם הרצונות של הדיירת. ידידות של שנים ודרך חשיבה דומה הביאו לשיתוף פעולה מלא ביניהם, ולעתים הם לא נזקקו אפילו למילים.

הדרמה המתחוללת בתוך הבית אינה מופגנת כלפי חוץ. הקיר החיצוני של הבית משתלב במראה ובצבעוניות של הרחוב, וגם השביל הצר המוביל מפשפש הכניסה לדלת מתכת גדולה אינו מרמז על הנעשה בפנים

כבסיס להשראה הציע דבילנסקי להתייחס לטבור הבית כפיאצה, כרחוב איטלקי שכולל מבנים עתיקים, אזורים המאופיינים בסגנונם הקלאסי ושפע של אסתטיקה טבעית שאינה זרה למקום. בדרך זאת כל אגפי הבית משתלבים בהרמוניה מושלמת. חדר המוזיקה, המעוצב בסגנון ובצבעים מלכותיים, משתלב ללא חריקה בפשטות התעשייתית של המטבח. פינת האוכל נראית כשולחן במסעדה של מאמה איטלקייה, המדרגות ורצפת הקומה העליונה השקופות מזכירות גלריה לאמנות, בית מסחר אלגנטי או מבנה ציבורי עתיק אחר ששולב בו אלמנט עכשווי. למרות החיבור המושלם, נמצא גם פתרון של הפרדה בעת הצורך. בזמן החזרות אפשר לנתק את חדר המוזיקה מיתר הבית על ידי סגירת דלתות זכוכית מבודדת ווילון קטיפה אדום, המוסיף אלמנט דרמטי לחלל.


                                                   צילום אלעד שריג 

מהנדס הבניין המליץ על קונסטרוקציה מסיבית לחיזוק תקרת הסלון. "לקחנו את החיסרון והפכנו אותו ליתרון", אומר דבילנסקי. "במקום למצוא דרך להסתיר את מבנה התמיכה החלטנו להבליט אותו ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי מהעיצוב, הדרך הפשוטה והקלה ביותר לחיזוק התקרה הייתה שני קווי תמיכה מצטלבים, אבל לא רצינו לקבל צלב גדול המתנוסס מעל ראשי הנמצאים בסלון. חיפשנו מבנה קונסטרוקטיבי שייתן אותה תוצאה וייראה אחרת". כך נולדה תקרת הסלון, שלה הותאמו גופי תאורה. התאורה מאירה את הריהוט הקלאסי והנוח המשמש את בני המשפחה והכלבים ואת האורחים הרבים שלהם הדיירת מארגנת ערבים מלאים עניין ותוכן. את קורות התמיכה בתקרה דאג האדריכל להבליט, אך את העמוד בכניסה לבית הוא בחר להצניע. הוא העדיף לצבוע את העמוד בלבן כדי לרכך מעט את הנוכחות שלו במרכז הבית.
הדרמה המתחוללת בתוך הבית אינה מופגנת כלפי חוץ. הקיר החיצוני של הבית משתלב במראה ובצבעוניות של הרחוב, וגם השביל הצר המוביל מפשפש הכניסה לדלת מתכת גדולה אינו מרמז על הנעשה בפנים.


                                         צילום אלעד שריג 

לשאלה איך היא מסתדרת עם הקרבה לשוק והסביבה, שהיא, בלשון המעטה, קצת מוזנחת, עונה הדיירת: "הריחות משכרים, אני אוהבת את הצבעוניות של השוק, אבל מעבר לכול אני מרגישה חופשייה בבית, שבו אני חיה את עצמי כאילו הייתי על אי בודד, ללא תכתיבי חברה מאולצים. כאן אני יכולה לקלף מעצמי את כל הקליפות, והדבר הנהדר הוא שגם האורחים שמגיעים הנה משילים מעצמם את כל הזיופים המיותרים איך שהם נכנסים. יש רק בעיה אחת, בתום הביקור קשה להם מאוד לעזוב את הבית, המלא באנרגיות מיוחדות". 


                                         צילום אלעד שריג

                                                     צילום אלעד שריג

                                          צילום אלעד שריג

                                                      צילום אלעד שריג

                                                   צילום אלעד שריג

                                          צילום אלעד שריג

                                                    צילום אלעד שריג

                                          צילום אלעד שריג 
כל הזכויות שמורות לחברת בי.וי.די עיצוב נדל"ן בע"מ ו/או למגזין בניין ודיור.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה